עדותו של ד"ר ג'ורג' מנדל מנהל בית החולים בראש העין המעיד על מחקר שנעשה על דם חרמשי, שנבע מהסברה שיש לילדים את סוג דם זה. וזאת למרות שידוע שזו אנמיה ולא בסיס לשום מחלה. שנעשו בדיקות לגילוי מחלות ריאות בילדים חיים. עוד עולה כי מהילדים לא רק נלקחו דמים במסגרת הבדיקות הרגילות אלא הגיע רופא מארצות הברית לאסוף דגימות דם.
הפכו את הילדים ל'פסולת ביולוגית'
אלי ליפשטיין חוקר תולדות הפתולוגיה אמר כי החוק לא שינה את המציאות, הוא רק דרש חתימה של 3 רופאים ובפועל היו טפסים מוכנים מראש. עוד אמר כי במחקרו גילה כי בעיני מערכת הבריאות משפחות שנראות חלשות היו אובייקט יותר נוח. אנשים שנתפסו על ידי הממסד כחלשים, שניתן לגרש אותם מבית החולים, אלו הם שקראו להם הדברים הנוראים יותר, הילדים והמשפחות נתפסו אנשים שלא סופרים אותם בכלל. כאשר המשפחה הייתה חזקה ומודעת לזכויותיה אירעו פחות מקרים. הצייד היה מתבצע כאשר המערכת סברה שזה יעבור לסדר היום.
ליפשטיין הוסיף ותיאר כי כל התינוקות עברו ניתוח לאחר המוות כאשר הנתיחות בוצעו בתנאים מכפירים מעל כיור וליד שירותים. במהלך הנתיחה הוצאו האיברים והוכנסו לצנצנות מזכוכית. גופותיהם של התינוקות שגילם היה עד למספר שבועות היו נחשבות לפסולת ביולוגית כמו רקמות, וכאשר לא היה מקום בבית החולים היא הייתה נשלחת לקבורה מרוכזת.
ד"ר רפי שובלי מארגון אחים וקיימים הדגיש כי לא היה זה הלך רוח, אלא תופעה חמורה בה המערכת הרפואית ראתה את המזרחיים כשונים מבחינה גופנית ונפשית. המושגים שדובר עליהם בהקשר של המזרחי מתחום עולם החיות, והיות והם לא בני אדם אפשר לעשות בהם ניסויים.
כתבו רופאים באותה התקופה: "המעברות הינן גן עדן למחקר כל העולם, זה יהיה מחדל לא לנצל את ההזדמנות הזו" בנוסף ציין כי רופאים בכירים מאותה התקופה מתריעים שהדגש עובר מטיפול למחקר, בתוך המולת המחקר נשכח הפציינט.
מתוך פרוטוקול ועדת החקירה מכתבה של ד"ר מן לפרופ' גלי שם כתבה כי היה ידוע בדבר קיומה של קרן ליד המכון לבריאות בארה"ב שנתנה למכון מחקר בישראל סכום של 160 אלף לירות לממן מחקר של תפקוד לבבות של תימנים, לבחון למה והאם בתימן לא היו מחלות לב. לצורך כך נאספו ונותחו לאחר המוות 60 לבבות מגיל עובר ועד גיל מבוגר.
ייתכן והדבר מסביר מדוע הוסתרו הגוויות מהם הוצא הלב והם רוטשו. במסגרת העדות בוועדת החקירה פרופ' גלי אישר שהיה מחקר כזה ואף אמר כי בילדים או מבוגרים שבוצע בהם ניתוח לאחר המוות נבדקו גם העורקים. אך הוא הכחיש כי נלקחו ילדים ונהרגו לצורך ניתוח.
ח"כ ישראל אייכלר אמר כי הזיכרון הוא הדבר המחזיק את העם היהודי. וסיפר כי אביו שהיה בחברה- קדישא בשנות ה 60 וזעק "אני רואה גופות ללא איברים" כולם אמרו לו שהוא משוגע, עד שפעם אחת הוא הוציא עין מזכוכית מגופה והביא אותה אל ח"כ פורוש לכנסת. רק לאחר הזעקה שקמה חוקק חוק האוסר ניתוחים גופות ללא הסכמה של המשפחה.
ח"כ נורית קורן, יו"ר הוועדה סכמה את הדיון והדגישה כי המידע שהוצג בוועדה לא הומצא כעת, הכל נמצא בפרוטוקולים של הוועדות שחקרו בעבר את הפרשה. חקרו ולא עשו עם הממצאים דבר.
הובהר לנו כי נעשו ניתוחים רבים על ילדים חיים ומתים, שנראה על פניו שהינם חסרי בסיס ולא היו נחוצים, לא לשם קביעת המוות ולא לשלומם של המטופלים. הממצאים המזעזעים אף הביאו את החוקר ליפשטיין למסקנה שההתייחסות הייתה נוראית, הילדים הפכו פסולת ביולוגית, ללא קבורה, ובטענה שלא היה מי שידרוש.
באחד מעמודי הפרוטוקולים הרבים של ועדת החקירה הממלכתית מתואר כיצד ביצעו הרופאים בארבעה תינוקות, שסבלו מתת־תזונה, טיפול ניסויי אשר כלל החדרת חלבון יבש דרך עירוי וגרם למותם. באחד המקרים מנסה עו"ד דרורה נחמני רוט, פרקליטה מטעם היועץ המשפטי לממשלה שהיתה חברה בוועדת כהן־קדמי, לרענן את זיכרונו של ד"ר ג'ורג' מנדל, מנהל בית החולים לילדים בראש העין.
"בבית החולים שלך, הטיפולים של ילדים שסבלו מתת־תזונה לא היו טובים, לא היו מוצלחים וגרמו להחמרת מצבו של הילד, האם זכור לך?" שואלת עו"ד נחמני רוט. ד"ר מנדל: "יכול להיות. אני לא יודע". היא מקשה: "כשאתה אומר 'יכול להיות' זה נראה לי קצת מוזר, כי זו היתה תופעה מאוד נדירה בסוג טיפול כזה לגבי ילדים אחרים". ד"ר מנדל: "אני זוכר מקרה אחד או שניים שד"ר מטות נתן הוראה לתת עירוי של חלבון יבש שהיינו מפרידים. סרום, פלסמה יבש... והתגובות לא היו טובות". הפרקליטה: "אתה זוכר רק שני מקרים? אני רוצה להציג לך מכתב שכתב ד"ר מן".
בפרוטוקולים צוטט מכתב של ד"ר קלמן יעקב מן, סגן מנהל רפואי של בית החולים, שאותו שלח ב־21 בנובמבר 1949 לד"ר מנדל: "ביקרתי בבית החולים שלנו בראש העין, ומצאתי כי באותו בוקר מתו שם ארבעה תינוקות שקיבלו טיפול אקטיבי. תינוקות אלו היו פחות או יותר במצב מאוזן לפי התנאים הפיזיו־פתולוגיים שלהם, אך לאחר שעירו להם תמיסות שונות... התרופף מאזן זה והם מתו".
בפרוטוקול אחר מתואר כיצד אומצה ילדה תימנייה בבית החולים רמב"ם, דבר העשוי לאשש את החשדות שלפיהם ילדים שהובאו לטיפול רפואי נחטפו ממשפחותיהם הביולוגיות. ובעוד נמסר להן כי הילד נפטר, הוא למעשה הועבר לאימוץ. על כך התוודה פרופ' גלי ברוך, מצוות הרופאים של רמב"ם בשנים המדוברות, בעדותו בפני ועדת החקירה: "הכרתי רופא אחד בחיפה, שהם (משפחתו) אימצו ילדה תימנייה מבית החולים רמב"ם". על מקרה אחר סיפר ד"ר מנדל בעדותו: "אחרי שעברתי לעבוד ברמב"ם עברנו לכפר שמריהו. שכרנו בית קטן ולאחד מהשכנים היתה ילדה מאומצת, שהיתה לגמרי לא דומה להם. היתה שחומת עור ואני נזכרתי שראיתי את זה... אני לא יודע עליהם יותר פרטים".
בפרוטוקול אחר מודה ד"ר מנדל כי ביצע מחקר על ילדים תימניים חיים, שבאמצעותו ניסה לבדוק אם הם נושאים תאי דם חרמשי (מחלת דם המצויה אצל ילידי אפריקה וגורמת לאנמיה): "היה איש ידוע ומפורסם בשם פרופ' דמשק שהוא היה המטולוג ידוע. הוא הסתכל על התימנים וחשב שמוכרח להיות אצלם דם כושי. הוא אמר - למה לא לבדוק את זה?... פרופ' פריץ דרייפוס (מהדסה ירושלים) - הוא היה אחראי על זה. הוא נתן הוראות ואנחנו היינו עושים את זה. פרופ' דרייפוס התלהב וכבר כתב מאמר באחד מכתבי העת הרפואיים, עם תיאוריה גדולה איך התימנים הגיעו ואיפה הם הסתובבו בעולם וככה, הכל יפה מאוד".
ד"ר מנדל נשאל כיצד בדק את הילדים וענה: "לקחנו דמים לספירות הדם וכו'... פעם בא רופא, ידוע שבלונדון עשה את הבדיקות המיוחדות בהמוגלובין, שמו היה ד"ר ליימן, ומצא שזה הכל לא נכון. כל הדבר נפל וכבר אמרו לתימנים שיש בהם דם כושים!".
בעדות נוספת סיפר ד"ר מנדל: "היה מחקר אחד שיש סיפור. ביקר במחנה רופא מפורסם ידוע בשם דנשה מארה"ב. והוא הסתכל על התימנים ואמר - הוא חושב שיש להם דם של כושים. והוא יודע שבארה"ב הכושים סובלים ממחלת דם שנקראת מחלת החרמש אז התעניין בזה וביקש שאנחנו נעשה משטחים מהדם. בהתחלה כמעט כל ילד היה לו קדחת, מלריה והיינו לוקחים בדיקות דם.
